החלטה בתיק בר"ש 5842/13

א.             בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט הבכיר צ' סגל) בעמל"ע 50445-07-12 מיום 20.3.13, במסגרתו התקבל באופן חלקי ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (עו"ד שובל, כהן ואפלבוים) בבד"א 13,18/12 מיום 17.7.12. בית הדין הארצי קיבל באופן חלקי את ערעור המבקש על פסק דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי (עו"ד זמיר, אסף ואליעזר) בבד"מ 51/11 מיום 23.1.12. על המבקש הושת עונש של השעיה בפועל למשך חמש שנים וכן קנס בסך 5,000 ש"ח, לאחר הרשעתו בפלילים, וזאת לפי סעיף 75 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן החוק).

רקע עובדתי

ב.             כנגד המבקש הוגשו כתבי אישום בשלושה תיקים (ת"פ 5929/07, ת"פ 5518/03 ות"פ 6598/05), המתעדים אירועים שעניינם אלימות פיסית או מילולית בה נקט המבקש כלפי המתלוננת, היא גרושתו. המקרה שלפנינו קשור בת"פ 6598/05, בגדרו יוחסו למבקש עבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש בבת זוג לפי סעיף 382(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, תקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 382(א) לחוק העונשין וכליאת שווא לפי סעיף 377 רישא לחוק העונשין; בכתב האישום נטען, כי ביום 10.4.04, בעת שהמתלוננת שהתה בגינה המשותפת לה ולמבקש, אחז בה בנם המשותף, ומשכה למרתף דירתו של המבקש. לאחר מכן, תקף המבקש את המתלוננת בכך שאחז בידה, גררה לדירתו, נעל את הדלת, הושיבה על הרצפה וכרך סביבה את רגליו כך שלא תוכל לזוז. כשהייתה בתנוחה זו, בעט בה בנם, סטר על פניה וירק עליה. בכל אותה עת מנע המבקש הימנה לנוע ולהתגונן.

בת"פ 5929/07 יוחסה למבקש עבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין; נטען, כי ביום 25.12.06 במהלך שמיעת עדותה של גרושת המבקש בהליך ת"פ 6598/05, איים המבקש על המתלוננת באומרו: "אם עוד פעם אני אתפוס אותך בחדר לבד, את לא תצאי מזה חיה", וזאת בכוונה להפחידה או להקניטה.

בת"פ 5518/03 יוחסה למבקש עבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין; נטען, כי ביום 18.10.02 איים הנאשם על גרושתו, שהיתה אז אשתו, בכך שאמר לה ש"ימלא את מקומו של אלוהים וידאג שאחותה תשב עליה שבעה".

ביום 24.11.09 הרשיע בית משפט השלום (השופטת ד' שריזלי) את המבקש בעבירות המיוחסות לו בת"פ 6598/05, וביום 1.2.10 גזר עליו עונש של שישה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים, שלא יעבור עבירה של אלימות כנגד הגוף, כנגד בת זוג, לרבות ניסיון; שלושה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים, והתנאי שלא יעבור עבירת איומים; ארבעה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים, והתנאי שלא יעבור עבירה של כליאת שווא; קנס בסך 1,000 ש"ח; פיצוי למתלוננת בסך 1,500 ש"ח.

ערעורו של המבקש על פסק דין זה נדחה (ביום 5.1.11, ע"פ 38630-03-10) על-ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו (הנשיאה ד' ברלינר, והשופטים ת' שפירא ו-ח' ברנר), יחד עם שני ערעורים נוספים שהוגשו מטעמו בגין הרשעתו בת"פ 5929/07 ות"פ 5518/03 (ע"פ 7694/09 וע"פ 7891/09 בהתאמה). ביום 14.7.11 דחה בית משפט זה (השופט ס' ג'ובראן, רע"פ 1035/11) בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש ביחס לע"פ 7694/09 וע"פ 38630-03-10, וביום 12.8.12 נדחתה בקשתו גם ביחס לע"פ 7891/09 (השופטים ס' גובראן, י' עמית, צ' זילברטל).

הליכים משמעתיים

ג.              ביום 7.7.10 הורה בית הדין המשמעתי המחוזי בתל אביב והמרכז על השעייתו הזמנית של המבקש במסגרתו של בד"מ 16/10, בשל הרשעתו בעבירות פליליות לפי סעיף 78(ב) לחוק, זאת - עד להכרעה בבקשה לפי סעיף 75 לחוק.

ד.             ביום 16.8.11 הגישה ועדת האתיקה של ועד מחוז תל אביב והמרכז של לשכת עורכי הדין (להלן ועדת האתיקה או המשיבה) קובלנה כנגד המבקש, עם הרשעתו הסופית בפלילים במעשים המתוארים, להטלת עונש לפי סעיף 75 לחוק, בגדרה ביקשה הועדה עונש של השעיה לצמיתות מלשכת עורכי הדין.

ה.             ביום 23.1.12, לאחר שנשקלו טענות הצדדים לעונש ולאחר בדיקה מעמיקה של רף הענישה המקובל, גזר בית הדין המשמעתי המחוזי בתל אביב והמרכז על המבקש שמונה שנות השעיה וקנס בסך 5,000 ש"ח. צוין בפי בית הדין, כי במהלך הדיון מיום 10.10.11 נדחו טענותיו המקדמיות של המבקש וכן נקבע שבעבירות בהן הורשע יש קלון, משכך כל שנותר הוא להכריע באשר לעונש הראוי. הוטעם, כי המקרה דנן אינו מצדיק הוצאה מהלשכה, וכי "על אף המשקל הפחות שניתן לנסיבותיו האישיות של הנאשם, אין להתעלם מהן כליל, ויש לתת את הדעת גם למצבו החברתי-כלכלי-מקצועי ולגילו של הנאשם. אין מטרתו של בית הדין לגרום לקריסתו הכלכלית והנפשית של הנאשם... ומאידך, הנאשם הורשע בפלילים בעבירות חמורות, שיש עמן קלון... בעברו של הנאשם ישנה השעיה נוספת בגין עבירה אחרת, והרשעות נוספות שונות. כמו כן, אנו סבורים כי לאור חומרת העבירות, הקלה רבה מדי בעונש תפגע באמון הציבור בעורכי הדין, וכי אין הנאשם ראוי בשלב זה, ועד לאחר ריצוי העונש, לעסוק במקצוע". על פסק דין זה הגישה המשיבה (ביום 5.2.12), לבית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין, ערעור על קולת העונש, בגדרו טענה כי יש להשית על המערער השעיה לצמיתות (בד"א 18/12). ואילו המבקש הגיש ערעור בטענות שונות, בין היתר, בדבר היעדר סמכותם של ועדת האתיקה במחוז תל אביב והמרכז לנקוט בהליכים נגדו ובית הדין המשמעתי המחוזי לדון אותו, הגנה מן הצדק לאור אכיפה סלקטיבית, היעדרו של קלון וכן חומרת העונש (בד"א 13/12).

ו.              ביום 17.7.12 דחה בית הדין המשמעתי הארצי את ערעור המשיבה וקיבל באופן חלקי את ערעור המבקש לעניין חומרת העונש בלבד, כך שזה הופחת להשעיה בת שבע שנים, תוך דחיית טענות המבקש לעניין הקלון, היעדר הסמכות ואכיפה סלקטיבית. צוין, כי ההליך קשור בעבירות אלימות במשפחה, לגביהן קם הצורך בהחמרת הענישה, כפי שקבע המחוקק בחוק העונשין (תיקון מס' 49) התשנ"ו-1996 וכפי שנקבע בפסיקה. כן צוין, כי יש להביא במניין שיקולי הענישה את חומרת "הפגיעה האנושה", כנאמר בתדמיתה של קהילת עורכי הדין, כמו גם את עברו המשמעתי המכביד של המבקש. עוד צוינה, התנהלותו הקלוקלת של המבקש בהליך, כאשר בתקופה קצרה הגיש הודעות ובקשות רבות אשר התאפיינו בלשון בוטה ופוגענית כלפי עורכי הדין שכנגד. באשר לפסיקה שהוגשה מטעם המבקש, צוין כי בחלקה הגדול אינה עוסקת בעבירות בהן הורשע המבקש, ובשאר פסקי הדין, העונשים נעו בין מספר חודשים לשנים של השעיה בפועל. במכלול, בית הדין התחשב במצבו הכלכלי הקשה של המבקש, כמו גם במצבו המשפחתי, כך שקיצר את עונשו של המבקש כאמור, ואף קבע את מועד תחילתה של ההשעיה ממועד ההשעיה הזמנית (מיום 7.7.10). זאת - אף שההלכה הפסוקה קובעת כי יש להמעיט בערכם של שיקולים אישיים בגזירת העונש. על פסק דין זה הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים, בגדרו חזר המבקש על טענותיו בפני בית הדין המשמעתי הארצי (עמל"ע 50445-07-12).

בית המשפט המחוזי

ז.              ביום 20.3.13 קיבל בית המשפט המחוזי (השופט הבכיר סגל) את ערעור המבקש לעניין עונש ההשעיה, כך שזה הופחת לחמש שנים. בית המשפט המחוזי דן בסוגיית הקלון, בקובעו כי "המערער הפר ברגל גסה במעשיו את הקודים האנושיים, האתיים והמקצועיים של מקצוע עריכת הדין. לא ניתן להותיר את מעשיו בתחום הפלילי בלבד, ולהפרידם הפרדה מלאכותית ו'חלולה', לטעמי, מתחום עיסוקו המקצועי והמכובד שהוא חב ל'טריטוריה המקצועית בתוכה הוא מתפקד ואשר בשליחותה הוא פועל". באשר לטענת היעדר הסמכות, אימץ בית המשפט המחוזי את קביעותיו ונימוקיו של בית הדין המשמעתי הארצי, זאת - ראשית, בציינו כי לועדת האתיקה המחוזית מוקנית הסמכות להגיש קובלנה לפי סעיף 63 לחוק, ללא מגבלה הקשורה ברישום או חברות במחוז מסוים. שנית, בציינו כי לבית הדין המשמעתי המחוזי בתל אביב והמרכז סמכות מקומית לדון בעניינו של המבקש, לפי סעיף 64 לחוק, שעה שהבקשה להשעייתו הזמנית של המבקש הובאה בפני בית דין זה בטרם העתיק את רישומו למחוז חיפה, כך שהבקשה לפי סעיף 75 לחוק היא המשך ישיר ובלתי נפרד מההליך המקדמי. באשר לטענת אכיפה בררנית, צוין כי בבחינת המקרים שהובאו בפני בית המשפט מטעם המבקש לא נמצאה זהות, או דמיון, למקרה דנא,  וכי ביחס למקרים אלה עברו הפלילי והמשמעתי של המבקש הוא מכביד יותר. עם זאת, קבע בית המשפט כי העונש שנגזר על המבקש חריף וחורג במידה ניכרת מרף הענישה המשמעתי המקובל, גם בהתחשב בחומרת מעשיו, וזאת בעבירות שאינן קשורות לליבת עיסוקו המקצועי. לפיכך, הופחת עונשו של המבקש בשנתיים, כאמור, לחמש שנים.

הבקשה

ח.              בבקשה הנוכחית (מיום 31.7.13) (להלן הבקשה), שהוגשה בד בבד עם בקשה להוספת ראייה ובקשה לעיכוב ביצוע, נטענו שלל טענות אשר רובן באו בפניהן של הערכאות המשמעתיות ובית המשפט המחוזי. הוטעם, כי שבע שאלות עומדות במוקד בקשת רשות הערעור ודורשות הכרעה: באשר לעצם הטלת העונש, נטען כי ועדת האתיקה במחוז תל אביב והמרכז נקטה בהליכים בהיעדר סמכות ("שאלה" 3 בבקשת רשות הערעור). כן נטען, כי הערכאה הדיונית מנעה מן המבקש להגיש ראיות שלא נזכרו בפסק הדין המרשיע בפלילים, שיש בהן כדי להטות את הכף בשאלת קיומו של קלון ("שאלה" 4 בבקשת רשות הערעור). עוד נטען, כי הערכאות הקודמות לא נתנו דעתם לבקשת גרושתו של המבקש להקל עמו ("שאלה" 5 בבקשת רשות הערעור). נטען, כי נמנעה מן המבקש העלאת טענת הגנה מן הצדק, בשל אכיפה בררנית ("שאלה" 6 בבקשת רשות הערעור); באשר לחומרת העונש, ולגישת המבקש גם לעצם העונש, נטען כי עבר למועד מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (20.3.13), היה המבקש קרבן לנסיון רצח על-ידי בעלה לשעבר של בת זוגו (6.3.13) שבעקבותיו נדרש להליך שיקומי, וכי יש בנסיבה אישית זו, שלא היה סיפק בידיו להודיעה לבית המשפט המחוזי ולא באה במכלול שיקוליו של בית המשפט המחוזי, כדי להטות את הכף לביטול העונש, ולמצער להפחתתו ("שאלות" 1, 2 ו-7 בבקשת רשות הערעור).

ט.             כתמיכה בטענת המבקש להתחשב בנסיבות האישיות החדשות, הוגשה הבקשה להוספת ראיה שעניינה בהוספת כתב האישום והבקשה למעצר עד תום ההליכים בנסיון הרצח הנטען; תיעוד רפואי שבא להעיד על מצבו הבריאותי של המבקש ועל ההליך השיקומי שעבר; תיעוד בדבר תאונה שעבר המבקש ביום 24.7.13; תיעוד התומך בהיות בת-זוגו של המבקש בחודש התשיעי להריונה.

י.              ביום 29.8.13 דחיתי את הבקשה לעיכוב ביצוע, וביקשתי תגובת המשיבה לתגובתה לבקשת רשות הערעור ולבקשה להוספת ראייה.

יא.           בתגובת המשיבה לבקשה להוספת ראיה (מיום 2.10.13) נטען, כי אין לראיות שהתבקשה הוספתן קשר להליך המשמעתי שהתנהל כנגד המבקש, וכי אין בהן כדי לסייע למבקש בשינוי האמת העובדתית שביסוד הרשעתו בפלילים או ביסוד הקביעות המשפטיות של הערכאות הקודמות ביחס לעונש הראוי שהושת עליו. צוינו חקיקה ופסיקה התומכות בגישה שקבלת ראיות חדשות בשלב ערעורי תיעשה במקרים יוצאי דופן בלבד, כאשר יש ביכולתן של הראיות להשפיע על תוצאות הכרעת הדין או למנוע עיוות דין. נטען, כי הדברים נכונים במיוחד מקום בו כבר ניתן גזר הדין (רע"פ 8716/06 גלזר נ' מדינת ישראל(2007)). המשיבה עמדה על חיוב המבקש בהוצאות בגין ניהול ההליך הנוכחי.